<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' רבנן</h1>
<h2>דף כב:</h2>
גרסי' בפרק חלק [סנהדרין צ"ט ע"א] ר' אלכסנדרי אומר כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה וכו'. וכל שאינו מהנה ת"ח מנכסיו אינו רואה סימן ברכה לעולם וכו'. וכל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא למשיא בתו לת"ח וכו'. ובפרק בא לו כהן גדול [יומא ע"א ע"א] אמר ר' ברכיה הרוצה לנסך [יין] על גבי המזבח [ימלא גרונן של ת"ח] יין וכו' עד נאמנת היא להעיד בלומדיה. ובפרק יוה"כ [שם פ"ו ע"א] ואהבת את ה' אלהיך שיהא שם שמים מתאהב על ידך וכו'. ובפרק כל כתבי הקדש [שבת קי"ט ע"ב] לא חרבה ירושלים אלא מפני שבזו בה תלמידי חכמים וכו' עד מחרימין אותה איתמר. גרסי' בפרק חלק [צ"ט ע"א] כי דבר ה' בזה זה האומר אין תורה מן השמים וכו' עד מפני שקרא לרבו בשמו.
הלכות רבנן אין בהן חדוש אלא מה שמפורש בתלמוד אך אכתוב קצת. תניא שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש [וכו'] עד שבא ר' עקיבא ולימד את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים, העוסקים בתורה ומודיעים שמו של הב"ה ותורתו ויראתו לכל העולם, שכל הירא מהב"ה צריך שיהא ירא מעבדיו וחסידיו שהם ת"ח כביכול משל למלך בשר ודם שיש לו בני בית נאמנים וכל שהוא מעבדי המלך בכל מקום שמגעת מלכותו כיון שהולכין בני ביתו של מלך לשם ומוליכין חותמין וידועים ונכרים שהן בני ביתו של מלך הכל מתיראין מהן ומכבדין אותן, ק"ו על אחת כמה וכמה מלך מלכי המלכים הב"ה שלא ברא את עולמו אלא על תורתו ועמו ישראל העוסקים בתורה, והתורה נקראת אמת [ברכות ה' ע"ב] שהוא חותמו של הב"ה [שבת נ"ח ע"א], וכל העוסק בה הוא מקיים את העולם שאלמלא תורה [פסחים ס"ח ע"ב] לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, ק"ו שצריכין כל בריותיו של הב"ה לכבדן וליראה מהן שהם עבדיו של הב"ה ומלמדין את ישראל ליראה ולאהבה את המקום והיאך יעבדוהו. וכן מצינו נמי [קדושין ל' ע"ב] שהשוה הב"ה כבוד אב ואם לכבודו, וכבוד ת"ח יותר מכבוד אב ואם כדאמרי' [ב"מ ל"ג ע"ב] שזה מביאו לחיי העולם הזה וזה מביאו לחיי העולם הבא.
ובהוריות פ' כהן משוח [י"ג ע"א] ת"ר היה [הוא] אביו ורבו בבית השבי הוא קודם לרבו ורבו קודם לאביו וכו' עד ממזר ת"ח קודם לכ"ג ע"ה. ובפרק אלו קשרים [שבת קי"ד ע"א] אמר ר' חייא בר אבא גנאי הוא לת"ח שיצא במנעלים המטולאים וכו' עד במס' כלה. ובפרק שלש שאכלו [ברכות מ"ג ע"ב] ששה דברים גנאי לו לת"ח וכו' עד אל יפסיע פסיעה גסה. ובפ' חזקת הבתים [ב"ב נ"ז ע"ב] חלוק של ת"ח וכו' עד אוצר בלום. וא"ר שמעון בן חלפתא [עוקצין פ"ג מי"ב] אין לך כלי מחזיק ברכה יותר מן השלום שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום.
<h2>דף מט.</h2>
כל סעודה שאינה של מצוה אין ת"ח רשאי ליהנות ממנה, ות"ח המרבה סעודתו בכל מקום סוף מחריב את ביתו ומאלמן את אשתו. לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת ת"ח, לא מצא בת ת"ח ישא בת גדולי הדור וכו' ואל ישא בת ע"ה וכו'. תניא רבי אומר ע"ה אסור לאכול בשר שנאמר (ו)זאת תורת הבהמה והעוף כל העוסק בתורה מותר לאכול בשר בהמה ועוף, ושאינו עוסק בתורה אסור לאכול בשר בהמה ועוף, פי' כי בהמה ועוף הם טעונין שחיטה ובדיקה ונקור הבשר, וזה ע"ה לא ידע בכל אלה, פעמים כשיהיה לבדו ולא ידע להתעסק בכל זה בשחיטה ובבדיקה, ונמצא כי כשיהיה לבדו אסור לאכול בשר בהמה ועוף מפני האיסור שבהן, והוא לא ידע לתקן האיסור, אבל בשר דגים דלית ביה הני אנפי מותר, ואסמכו רבנן האי מלתא אקרא דזאת תורת הבהמה והעוף. ומי שמפרש דהאי אסור לאכול קנסא הוא דקנסו רבנן דלא ליכול בשרא מאחר שלא נתעסק בתורה, רחוק מן הדעת הוא דאם יש לו מי ישחוט ויבדוק וינקר אע"פ שהוא אינו יודע מותר, מידי דהוה אנשים שמותרות, ולא נאמרו דברים הללו אלא בתורת אפשר, כלומר שפעמים שע"ה אסור לאכול [בשר] כשיהיה לבדו בדרך. ועל זו הדרך אמרו מותר לנוחרו ביוה"כ שחל בשבת, שפעמים נמי שע"ה מותר להורגו אפילו דרך בזיון ביוה"כ שחל להיות בשבת, ומשכחת לה כגון שהיה רודף אחר הזכור ואחר נערה המאורסה ואחר חבירו להורגו שניתן להצילו בנפשו, וכדתנן [סנהדרין ע"ג ע"א] אלו שמצילין אותן בנפשן וכו'. ואם תאמר אם כן מאי איריא ע"ה אפילו שאר אינשי נמי ומאי ראו לומר ע"ה, ותירוצא דמילתא כי דברו חכמים בהווה, שכיון שהוא ע"ה פעמים שהוא רודף אחר הזכור ואחר נערה המאורסה ביוה"כ [לפי שאין יודעין דין יוה"כ] ועונשין של חייבי מיתות. ומסתייע נמי ממה שאמרו אסור להתלוות עמו בדרך אלמא חשוד אשפיכת דמים ויהא רודף אחר חבירו להרגו. ומותר לקרעו כדג נמי שאמרו בעת שירדף אחר חבירו להרגו, ומגבו נמי מותר לקרעו דרך בזיון, ואין עלינו בו משום ואהבת לרעך כמוך לברור לו מיתה יפה כהרוגי ב"ד. ואמר ר' עקיבא כשהייתי ע"ה וכו'. וכל המשיא בתו לע"ה כאלו כופתה לפני ארי וכו'. תניא ר' אליעזר בן יעקב אומר אילמלא שצריכין אנו להם וכו'. ותניא ר' חייא כל מי שהוא עוסק בתורה בפני ע"ה וכו', וגדולה שנאה ששונאים ע"ה את תלמידי חכמים וכו'. ות"ר ששה דברים נאמרו בע"ה [וכו'].
<h2>דף מט:</h2>
ונשאל רבינו שרירא גאון ז"ל בהאי ענינא דתניא רבי אומר ע"ה אסור לאכול בשר ודבתרא הנך בריתא דעם הארץ לפרש לך טעמא דכל חדא ולהודיע אי הלכתא אי לא, ופרשת כי שמעת שמקצת התלמידים שסומכין על החיצונות הללו ומתירין לעצמן ממון ע"ה, אין אלו דברי איסור והיתר שיהו צריכין לומר בהן זו הלכה או אינו הלכה, אלא דברי מותר והלכות [דרך ארץ ו]ספור גנותן של ע"ה ובדברי הבאי ואלו היו הלכות ויש לסמוך עליהן כמשמען היו התלמידים הללו שהזכרת ראוים לנוחרן ביוה"כ שחל להיות בשבת ולקורען כדג, ואילו היה ממון של ע"ה מותר, היה ממון התלמידים הללו מותר מפני שהן עמי הארץ, דהא אפסיקא הלכתא כאחרים [ברכות מ"ז ע"ב] שאפילו קרא ושנה ולא שמש ת"ח זהו ע"ה, ואילו שמשו תלמידים הללו תלמידי חכמים לא היו אומרים כן ולא היו מתירין לעצמן ממונן של ישראל, שאפילו גוים ממונן אסור שלא בזמן כבוש כמו ששנו חכמים [ב"ק קי"ג ע"א] מנין שגזל גוי אסור שנאמר אחרי נמכר גאולה תהיה לו, יכול ימשכנו ויצא ת"ל אחד מאחיו יגאלנו, יכול יגלום עליו ת"ל וחשב עם קונהו ידקדק עם קונהו, ואפילו אבידתו אסורה במקום שיש חלול השם, ומה יש לומר בממון של ישראל. אלא דברים הללו כך פירושן רבי אומר ע"ה אסור לאכול בשר לא על השעה שבקיאין שוחטין ובודקין ורואין טריפה הוא אומר, אלא כך הוא אומר פעמים שהבהמה מצויה וע"ה אסור לאכול ממנה, לפי שאינו יודע הלכות שחיטה ואין מותר לאכול משחיטת עצמו. אף פעמים ששוחט בקי בהמתו של ע"ה והולך עד שלא בדק אם הוא טריפה אם לאו, ונמצא ע"ה אסור לאכול ממנה שאינו יודע [לבדוק], והמקום לא התיר אלא בתורת היתר שנאמר זאת תורת הבהמה וגו'. ושאמר ר' אלעזר מותר לנוחרו ביוה"כ שחל להיות בשבת אטו מי שיש לו מוח בקדקדו סובר שמותר לעשות כן, והלא מחוייבי מיתת ב"ד על ע"ז וברכת השם ועיר הנדחת אין דוחין את השבת [סנהדרין ל"ח ע"א], אלא כך הוא אומר פעמים שע"ה רודף אחר חבירו להורגו ביוה"כ שחל להיות בשבת ומותר לאותו נרדף לנחור את ע"ה הרודף אותו בזמן שאין מוצא להציל את עצמו, שהתורה אמרה אם בא להרגך השכם להרגו, וכן מותר לקרעו כדג בזמן שהוא רודף. אבל ששה דברים שנאמרו בעם הארץ כפשוטן כולן הלכות שסומכין עליהם ועושים בהם מעשה, ואף בהם מאי דצריך לתרגומי אלא שאין מקבלין ממנו עדות ישנו באותה ששנינו [קדושין מ' ע"ב] כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן הישוב, וי"א פסול לעדות, ואמר ר' אידי בר אבין הלכה כי"א, ודאי כי הוא פסול לעדות. ואם ישנו בדרך ארץ וביראת שמים אע"פ שלא שנה ולא קרא, כל עדות שצריכה לחברות כגון עסקי טהרה לאכול תרומה או חולין בטהרה אין מקבלין אותה הימנו, אבל בעסקי ממונות וכיוצא בהן אינו פסול. ולכתחלה אין מוסרין לו עדות ואין מגלין לו את הסוד ואין ממנין אותו אפטרופוס על היתומים ואין ממנין אותו על ארנקי צדקה ואין מתלוין עמו בדרך. אבל זו של סופא וי"א אין מכריזין על אבידתו לאו הלכה היא, דהא ת"ק לא סבירא ליה, ואפילו י"א לא קאמרי אלא במקום שאין מחויב להכריז אלא שעושה מדת חסידות ולפנים משורת הדין ומכריז, כי הא דאבוה דשמואל [ב"מ כ"ד ע"ב] אשכח להנהו חמרי במדברא ואהדרינהו למריהו, דתני רב יוסף [שם ל' ע"ב] והודעת להם זו בית חייהם וכו' עד אשר יעשון זה לפנים משורת הדין, בזה דברו י"א שאין מכריזין על אבידתו לעשות לו לפנים משורת הדין, ות"ק סבר מכריזין דעושין לו לפנים משורת הדין דדילמא נפיק מיניה זרעא מעליא ויכין רשע וילבש צדיק.
